First Temple | Exhibition

"בית ראשון" // מיכל גלבוע-דוד

מיצב, טכניקה מעורבת, מידות משתנות. יוני 2016 תל אביב

טקסט מאת: טלי לכיש

"בית ראשון" הינו חלקה הראשון (מבין שניים) של תערוכה אשר עורכת האמנית מיכל גלבוע-דוד בסטודיו הביתי רגע לפני עזיבת ביתה והמעבר למקום אחר. התערוכה מייצגת ניסיון נוסף של האמנית לתיאור המושג 'עקבות' או 'זיכרון', נושא בו היא עוסקת מזה מספר שנים, אולם ניתן לראות בתערוכה גם פעולה אמנותית בעלת תוקף ממשי, שנולדה כתגובה לאקט אשר נכפה על גלבוע-דוד מכורח נסיבות המציאות.

בעוד שבחלקה הבא של התערוכה, "בית שני" שמו, יהיה זה המרחב הביתי, כלומר החלל המוכר שבין הקירות למעברים, שיתפקד כנקודת המוצא לעבודה, הרי שנקודת המוצא והמצע של המיצב "בית ראשון" הינו הקיר השטוח. המיצב יורכב משכבות של עבודת רישום, שיוף, מחיקה וצביעה מתמשכת המתבצעת ישירות על הקיר, כאשר בסופו של דבר ייפרש על גביו אוסף רישומים-על-שקפים, שייצרו יחדיו מעין שכבת עור דקה שתימתח על הקיר ותיצור שטח-פנים שצורתו הגיאומטרית אינה ידועה מראש. יחד עם זאת, שכבה זו של רישומים, לכאורה שכבתה העליונה של העבודה, אינה מכסה על קודמותיה כפי שאולי ניתן לצפות, אלא להפך; לצד ההזמנה הטריוויאלית לצפייה בתוצר הסופי של התהליך (במילים אחרות: לצד הציפייה למבט המוכר והברור מאליו של הצופה), במקרה דנן שכבתה החיצונית של העבודה לא רק שאינה סוגרת עליה, אלא שבאופן המשקף, תרתי משמע, את אופיו המצטבר וארוך הטווח של מיצב זה – היא אף מאפשרת צוהר לבחינת רבדיה הקודמים בה בעת שהיא גם שולחת זרוע אל עבר העתיד בדמות אובייקטים שהם בגדר "דף לבן", שכמו יוצאים מן הקיר וממתינים בקוצר רוח לפעולה כלשהי שתיעשה בהם.

אוסף הרישומים נוצר בהשפעת צילומים שנלקחו ב"בית הראשון" של האמנית, הוא בית הוריה. אלו הם צילומי אווירה של בית ההורים, הבית הגרעיני, המשמשים כאן כמצביע, מעין אלומת פנס המאיר את עקבות "פרק הפתיחה" בסיפור החיים של גלבוע-דוד. עקבות אלו מיתרגמות ומיוצגות כאן כשכבות של קווים, צבעים וצורות על גבי הנייר, תוך שהן מעלות את השאלה המתבקשת: האם ניתן להתייחס לסימנים הללו, שככלות הכול הם רק סימנים של תחילתה-של-שפה שנרשמו על גבי נייר, כאל הביטוי הוויזואלי של שכבות המודע ותת-המודע של האמנית? או במילים אחרות: האם כך "נראה" הזיכרון?

וכך משמשים אלה באלה, זיכרונות העבר הרחוק ואירועי ההווה, ועקבות פרק שנחתם לפני זמן רב נשזרים בתוך פרק שעומד להיחתם ובקרוב להפוך לנחלת העבר גם הוא, להיחתם כזיכרון. כל אלו מתערבבים זה בזה ומעובדים יחדיו לתוך הקיר – פורשים מפה מרהיבה של זמן ואירועים שהתרחשו בין קירות הבית, זה הנוכחי, וכל אלה שקדמו לו. ואם ניתן לומר כי ביתו של אדם מבצרו, אזי קירותיו הם קירות הנפש. הם מכילים אותו, מעצבים את הווייתו ובד בבד משקפים אותה, מזינים זה את זה במעין מעגל מחזורי שאינו פוסק.

ומאידך, לעתים כה קרובות, הבית אינו מקום מפלט ונחמה, אלא מרחב פונקציונאלי בלבד. ייתכן והוא אף סמל סטאטוס ריק מתוכן, מקלט זמני שעולה הכורח לעזוב בסופו של דבר, ושמאלץ את דריו למצוא את הביטחון הנכסף, ויותר מכך - את הפיתרון להגדרתם העצמית, במקום אחר לחלוטין. ואז 'בית' הוא בסך הכל אוסף מקרי של קירות.

מה כל זאת אומר על בית זה, ביתה הנוכחי של גלבוע-דוד, אשר גם אותו בדומה לבית הוריה (ובתים אחרים בהם חייתה בעבר) היא נאלצת כעת לעזוב? היכן הוא נמצא בטווח שמשתרע בין מקום נושא משמעות ובין מעטפת מודרנית נאה? שבין היותו זירה של חופש והגנה לבין אובייקט משעבד ומחליש? המיצב "בית ראשון" מציע השתקפות של 'האני' דרך מערכת יחסיו עם הבית, ועם מושג 'הבית'. ייתכן אם כך, שהתשובה לשאלה לעיל טמונה בסיפור שהולך ונרקם כאן, שכבה אחר שכבה, ונפרש בפנינו על גבי הקיר.

קישורים נוספים:

// דף התערוכה ׳בית ראשון׳ בבלוג של סמדר שפי - החלון //

© Michal Gilboa David 2017