NULL • Solo Exhibition

נול | NULL

מיכל גלבוע-דוד – תערוכת יחיד

30.11.17-31.12.17

נול בעברית הוא שמו של מכשיר המשמש לאריגת שתי וערב, מלאכת כפיים שכמעט וחלפה מן העולם. זוהי מכונה מרשימה לה נקשרה הילה רומנטית ונוסטלגית, ובמקומות מסוימים זכתה להיות כמעט בדרגתו של חפץ קדוש.

באנגלית למילה Null, שהגייתה דומה לזו של נול בעברית, יש מספר משמעויות. ביניהן ניתן למצוא את התיאורים: "חסר חשיבות; לא קיים, נעדר; ריק; חלול" (מתוך ויקיפדיה). התיאורים הללו, אשר כל אחד מהם מדגיש ניואנס קצת אחר בפירוש המילה, יכולים לתאר את מעמדו ותפישתו הרווחת של הנול (ושל מלאכת האריגה), כאובייקט ארכאי ששייך לעולם הישן של מלאכות ידניות ומסורתיות, שכיום אין להן הצדקה כלכלית. עם השנים והקדמה הנול הלך ואיבד מן הרלוונטיות שלו, עד שהפך לפיל לבן ומגושם שאין בו צורך יותר, ומשום כך זכות קיומו בעולם כמכשיר שיש בו תועלת ואשר עומד בפני עצמו, מוטלת בספק.

ניתן להתבונן בשינויים שחלו במעמדו של הנול כעל טרנספורמציה שלא התרחשה בוואקום, אלא כמקרה אחד, מייצג, של מכלול של שינויים ותהליכים גדולים וחשובים ממנו. באמצעות הנול, או יותר נכון על ידי פירוקו לחלקיו, ודה-מיסטיפיקציה שלו ניתן לומר, אני מבקשת להתייחס אל סיפורו של הנול כאל אלגוריה לתמורות שחלו בעולם בכלל ובחברה הישראלית בפרט, וכסיפור המייצג את התפרקותם וחוסר הרלוונטיות של מבנים, אידאולוגיות ומיתוסים חברתיים, תרבותיים וכלכליים, אשר נראו לכאורה מבוססים ונצחיים, אולם ברבות השנים ירדו מגדולתם ואיבדו מנכסיהם (גם אם האחרונים היו רוחניים בלבד). זהו דיון אקטואלי נחוץ ובעל דחיפות רבה, בייחוד על רקע גורלה המסתמן של גלריה הקיבוץ, בה מתקיימת התערוכה.

בחירתי בנול כנושא המשל אינה מקרית. סיפורו של הנול הוא למעשה סיפורי הפרטי, סיפור דרכי האמנותית ליתר דיוק, שתחילתו בעיסוק באריגה ניסיונית על נול, אשר עם השנים היתרגמה לעיסוק אינטנסיבי ברישום ובחיבורו למרחב, תוך שנטשתי מרכיבים שהפכו עבורי עם הזמן לא רלוונטיים. עם תהליך הפרידה מהנול החלו ניסיונות, אפשר לומר אפילו מאבק, לייצר תהליך אמנותי אישי חדש, שונה, בעל משמעות ותקפות בפני עצמו.

בתערוכה, לכשהבשילה העת לכך מבחינתי, אני מציעה מבט עכשווי על אותה צומת קריטית בדרכי האמנותית, מקום בו מתוך "אין" היה הכרח להצמיח "יש". נוכחותו של הנול הפכה אז כבדת משקל, מעיקה אפילו, והוא ייצג עבורי את נקודת השבר בין העבר לבין עתיד לא ידוע. מרחק כ-20 שנה אחרי, אני מתייצבת שוב אל מול הנול, "מביטה לו בלבן של העיניים" ללא מורא, ומתמודדת עם התכלית והזיכרונות שהוא אוצר בתוכו עבורי באמצעות פירוקו לחלקיו ודרך התייחסויות שונות אליהם שמובאות כאן בתערוכה, בין אם דרך רישומם או על ידי הטבעתם בחומר.

פעולה זו אפשרה לי קודם כל להפשיט את הנול מן ההילה הרומנטית, מהחשיבות הנלווית לו כאילו היה אובייקט נשגב שחובה להציג בשלמותו (נול מפורק נחשב "אינו ראוי להצגה", הוא מאוחסן ומוסתר הרחק מהעין). באופן זה, כשהנול מנוטרל מכובד משקלו ומשמעותו, מעין נוכח-נעדר במרחב התערוכה ("מרחב" גם במובן של תהליך העבודה לקראת התערוכה, וגם במובן הפיזי בתצוגה בחלל), יכולתי לחקור באופן משוחרר כל חלק וחלק בנול דרך צורתו וחומריותו, ואז לעבוד עליו כעל אובייקט העומד בפני עצמו ללא תלות בפונקציונאליות שקיים אותו חלק בהיותו "בורג אחד מיני רבים" במרכב השלם.

כל 14 חלקי הנול, פרט לליבו (שכולל את בתי הניר, הנירים והדוושות), נוכחים בתערוכה, ומוצגים בהתאם לסדר הרכבתו, כמו אוסף מידע הנפרש בפני הצופה ללא רומנטיקה או נוסטלגיה. עם זאת, הדימויים המוצגים מובאים בצורתם השטוחה, כצללית של עצמם. אלו הם עקבות של חלקי הנול, או זיכרון בלבד, המעוררים במתבונן יותר סימני שאלה מאשר מספקים הם תשובות, ומבקשים מן הצופה להשלים את התמונה בעצמו, או לחילופין לברוא בדמיונו תמונת עולם חדשה. האם מתוך סך כל חלקיו של הנול, כלומר מתוך "הפירוק", ניתן להרכיב "שלם" חדש, שאומר דבר-מה אחר לגמרי מאשר "אריגה"? האם פירוק הוא סוף, או שאולי הוא התחלה של פרק חדש – כאוס זמני, בו תמיד ניתן להכניס סדר כלשהו ולייצר כך משמעות חדשה? והייתכן שפירוק הוא אקט הכרחי על מנת שתתרחש צמיחה?

טקסט מאת: טלי לכיש

ביום חמישי, 30.11.17 בשעה 20:00 תיפתח בגלריה הקיבוץ התערוכה:

מיכל גלבוע דוד - NULL

30.11.17 – 30.12.17

אוצרת: יעל קיני

מיכל גלבוע עסקה כאמנית באריגה בנול והציגה בארצות שונות. מזה שנים שהיא עושה ברישום מתוך השראה ודיאלוג בין השאר עם כל חומרי האריגה.

תערוכה זו הינה כעין טקס פרידה מן הנול וממה שהוא מייצג. בפעם האחרונה (לפני מכירתו) היא בונה את הנול בחלל המרכזי של הגלריה ומפרקת אותו, כאילו ביתרה חיה. וכאילו משננת בדרכים שונות את מראהו ואת הווייתו.

בתערוכה תוצג יריעה צרה (40 ס"מ) שארגה בנול מחוטי נחושת וחוטי ריון, שתי וערב באורך של עשרים מ', אשר תתפרס על שני חלקי הגלריה. עוד יוצגו ערימה של כל חלקי הנול המפורק. רישום רצפה באקריליק לבן (550/220 ס"מ), 14 רישומי גרפיט על הקיר (בגדלים שונים הנעים בין 20/150 – 200/150 ס"מ). הטבעה על נייר אקוורל של לב הנול (180/200 ס"מ). כל אלה הם מעין אינוונטר מדויק ומוקפד של כל חלקי הנול, בהתאם לסדר הרכבתם. האמנית עשתה אותם בעמלנות סיזיפית של מגע בגופה על המצעים השונים. היא מזמינה את הצופה להלך ולהוסיף הטבעות רגלים שלו על שטיח הרצפה.

כאילו השאילה האמנית את מושגי הזמן הקשורים בעשייה ובאריגה על הנול והעשייה בגופה הכרוכה בו, לעולם החדש של עשייה רישומית. משננת את מה שפרקה וכבר וויתרה עליו ומתירה לקירות החלל בו התבייתה ולרצפתו לשאת את הזיכרון שלו. ושל עשייה בתפיסה שכבר אינה שייכת, לטעמה, לזמן ההווה ולערכיו.

{NULL} המושג והסימן מגדירים, בין השאר, ריק במתמטיקה ובשדות נוספים. השימוש בהם כאן בתערוכה מבקש להזמין את הפרוק ואת הריק כקרקע לצמיחה חדשה.

- - -

*בתערוכה זו הגלריה תהיה פתוחה באופן מיוחד גם בשבתות בין השעות 11:00-14:00

לפרטים נוספים: גלריה הקיבוץ... 03-5232533 |

דב הוז 25, תל-אביב

k.gallery@tkz.co.il

www.kibbutzgallery.co.il

אני עומדת ומסבירה בפתיחה על מרכיבי התערוכה שלי, פעם פרשנות רחבה ופעם צרה, ונראה שעל פניו נושא התערוכה הוא טקס פרידה מהנול שעליו .עבדתי ב 1996 ושרק עכשיו פיזית הלך לדרכו החדשה

אך הנושא המהותי מתברר דרך ובעזרת המבנה המוכר והאהוב של הנול. אני משתמשת בחלקיו וקוראת לסדר אחר שיכול להתקיים במחשבה, אם זה על ידי השטחה של מושגים או התייחסות למרכיבים באשר הם ונמנעת מלראותם כמכלול עם פונקציה ברורה וסטטית כמו הנול בצורתו המסורתית. אני יוצאת ונכנסת אל ה'ריק' ומחפשת את ה 'יש' בקוביה שלא משתנה.

© Michal Gilboa David 2017